חכמה בגויים תאמין

רבותינו הראשונים והאחרונים עסקו רבות בסוגיית ה'גולם'. המהר"ל מפראג יצר גולם מחומר, אך נשמה לא הייתה בו. הבינה המלאכותית של ימינו היא 'גולם דחכמה' – היא בקיאה בכל חדרי תורה, מצטטת ש"ס ופוסקים כהרף עין, אך חסרה היא את העיקר: הדעת.

הגמרא במסכת נדה (דף ע' ע"ב) שואלת: "מה יעשה אדם ויחכם?" ועונה: "ירבה בישיבה... ויבקש רחמים ממי שהחכמה שלו". המכונה יכולה "להרבות בישיבה" ולסרוק מיליארדי דפים בשנייה, אך אינה יכולה "לבקש רחמים". התורה איננה רק מאגר מידע (Database); היא "תורת חיים". פסיקת הלכה אינה אלגוריתם מתמטי של שקלול מקורות יבש, אלא דורשת "שיקול הדעת", הבנת נפש האדם, ויראת שמים הקודמת לחכמה.

מכונה שיודעת לצטט את הרמב"ם אך אינה רועדת מפחד הדין – האם היא יכולה להורות הוראה בישראל? התשובה היא לאו מוחלט. "חכמה בגויים - תאמין, תורה בגויים - אל תאמין". המכונה היא "גוי" במובן המהותי – היא חיצונית לקדושה.

העולם המדעי כוסס ציפורניים בציפייה (ובחרדה) לרגע המכונה "הסינגולריות" – אותה נקודת זמן בה ה-IQ של המכונה יעלה לא רק על האדם החכם ביותר, אלא על סך כל החכמה האנושית גם יחד. מה יקרה כאשר המחשב יבין את סודות הבריאה טוב יותר מכל פיזיקאי, וידע את כל מכמני התורה טוב יותר מכל גאון?

לכאורה, זוהי סכנת "ביטול הדעת" הגדולה ביותר. אך דעת תורה מלמדת אותנו כי ההבדל בין האדם למכונה אינו כמותי (כמה ידע צבור), אלא איכותי-מהותי. גם אם המכונה תהיה בעלת אינטליגנציה אינסופית, היא תישאר לעולם בגדר "כוח בלי רצון". היא חסרה את הניצוץ האלוקי, את כוח הבחירה החופשית, ואת היכולת לחדש מתוך הנשמה.

יתרה מכך, דווקא כאשר השכל המלאכותי יהיה כה עצום, יתחדד כוחו של ה"ביטול" היהודי. אנו נבין כי השכל היבש, אפילו בגירסתו המושלמת ביותר, הוא מוגבל. הוא אינו יכול להשיג את מה שמעבר לטבע, את הדבקות, ואת סודות התורה השייכים ל"חלק אלוה ממעל". ייתכן שדווקא המכונה הגאונית תכריח אותנו לחזור אל הפשטות, אל האמונה התמימה ואל הנקודה הפנימית ששום אלגוריתם לא יוכל לחקות.

אחד היסודות המוצקים ביהדות הוא ערך ה"עמל". "אדם לעמל יולד". דורנו, דור ה'אצבע המהירה', מתרגל לקבל תשובות בלחיצת כפתור. הסכנה הגדולה בבינה המלאכותית אינה טמונה בתוכן שהיא מייצרת, אלא בקיצור הדרך שהיא מציעה.

כאשר בחור ישיבה יכול להקליד קושייה ולקבל את כל התירוצים האפשריים של האחרונים בתוך שניות, היכן הוא "יגעת ומצאת"? היכן שבירת הראש להבין את עומק הסוגיה? הידע הופך לזמין, אך הקניין בנפש הולך ונעלם. עלינו לזכור כי המלאך שלימד את כל התורה לעובר במעי אמו – סטרו על פיו ושכחו. מדוע? כי תורה שניתנת במתנה ללא עמל, אין לה קיום בעולם הזה. הבינה המלאכותית עלולה להיות אותה "סטירה" שמשכיחה מאיתנו את טעם היגיעה.

כשם שהדפוס בזמנו עורר פולמוס – האם מותר לכתוב תורה שבעל פה, והאם ריבוי הספרים ימעיט את ערך הזיכרון – כך גם היום. הדפוס הרחיב את גבולות הלימוד, וכך יכולה לעשות גם הטכנולוגיה. היכולת לאתר כל מראי מקום, להשוות גרסאות, ולהנגיש תורה לרחוקים – זוהי מתנה עצומה, בבחינת "מלאה הארץ דעה".

אך עלינו לזכור את דברי הרמב"ן על הפסוק "קדושים תהיו": "קדש עצמך במותר לך". הטכנולוגיה מותרת, אך האם היא מקדשת או מחלנת? האם אנו משתמשים בבינה המלאכותית כ"משמש" לתלמידי חכמים, או שאנו הופכים אותה לרב עצמו?

הבינה המלאכותית היא בבחינת "חמורו של משיח" – חומר גולמי חזק ועוצמתי, שיכול לשאת עליו את המשיח, אך יכול גם לבעוט ברוכבו. תפקידנו, כבני תורה וכאנשי העולם הגדול, הוא לא להתנזר מן הכלים שהקב"ה מוריד לעולם, אלא לרתום אותם. להשתמש במכונה כדי לחסוך זמן טכני, כדי לפנות את הלב והראש לעיון העמוק, לסברות הדקות, ולדבקות בבורא עולם – דברים שאף מחשב קוונטי לעולם לא ישיג.